<h1>תוספות טוך — קידושין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[קידושין מ"א ע"ב] תרומתו תרומה. הא דאמ' בפ' ב"ש בזבחים (מ"ב ע"א) ובפ"ק דתמורה (ג' ע"א) דקדשי נכרים אין בהם מעילה דילפינן חטא חטא מתרומה דכתיב בה בני ישראל ולא נכרי, היינו כר' שמעון ולא כרבנן.
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין ז' ע"א] וניפשטו קדושי בכלה מי לא תניא וכו'. תימה דבריש תמורה (י"א ע"ב) יליף לה מקרא ברגלה של עולה (ולמד כ) [ודבר] שהנשמה תלויה בו, וגבי אשה לא כתיבי קראי ומאי פריך, ונראה דלכך דקדק רש"י ופי' דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה לפי' יש דינה להיות כהקדש אבל אם היה אומר לה הרי את (מקודשת) [מאורסת] לי או שאר לישני דלעיל לא היה מקשה דליפשוט וכו'.
<h2>דף יג.</h2>
[קידושין ז' ע"א] וחזר ולקחה. והא דלא אמר וחזר חברו והקדישה חציה משום (דרבא) [דלא] שייך התם ועושה תמורה דשותפים אין ממירים כדאמרינן בתמורה (י"ג ע"א) ובפ"ק דזבחים (ו' ע"א).
<h2>דף יד.</h2>
[קידושין כ"ד ע"ב] ת"ל מן העוף ולא כל העוף. תימה למה לי קרא כיון דמחוסר אבר פסול בבני נח כדדרשינן בפ"ק דע"א (ה' ע"ב). וי"ל משום דאמ' בפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"ט ע"א) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח אי נמי הוה מוקמינן קרא בבני נח דווקא בבהמה אבל עופות דאשתרי בהו בעל מום הוה אמינא דאשתרי אפי' מחוסר אבר. גי'. מכל החי [מכל בשר הבא] בהמה שחיין ראשי אברים שלה, גליון.
<h2>דף כו.</h2>
[קידושין ז' ע"א] התם בהמה. ואין אדם מעכב על ידו ולא המקדיש וממילא פשט בכולה. הכא דעת אחרת. וחציה הוי כמו אשה אחרת שאינה רוצה להתקדש דבפ' (שואל) [השולח] (גיטין מ"ג ע"ב) אמ' חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון אמר ר' זירא גמרי קדושי [ראשון] אע"ג (דלא) [ד]הוי דעת אחרת וי"ל שאני התם דלא שייר בקניינה ודעתה היה כולה להתקדש ולכך דין שיגמרו כשנשתחררה וא"ת דבהמה של שני שותפין אע"ג דלא שייר בקדושין קאי [קאמר] (דלא אמר) וחזר ולקח והקדישה חציה משמע דווקא שהקדישה אחר הלקיחה אבל ממילא לא פשטא בכלה וי"ל דהכא חשיב כשייר בקדוש' שהרי הבהמה ראויה לקרא כלה כגון אם חברו רוצה להקדיש חלקו אבל חציה שפחה לא היתה ראויה כי אם חציה להתקדש כלל.
[קידושין ז' ע"א] וחזר ולקחה. והא דלא אמר וחזר חברו והקדישה חציה משום (דרבא) [דלא] שייך התם ועושה תמורה דשותפים אין ממירים כדאמרינן בתמורה (י"ג ע"א) ובפ"ק דזבחים (ו' ע"א).
<h2>דף כו:</h2>
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ יש דיחוי בדמים. וא"ת דדיחוי מעקרא ויש דחוי בדמים חד הוא דאי אפשר לדחוי מעקרו שלא יהא דחוי בדמים וליכא למימ' דמשכחת לה במקבל דם בכלי שרת שיש בו מים דדחוי מעקרו הוא דמתחלה אין בו מראית דם דהא אם אויר כלי מקדש א"כ נראה ונדחה הוא (דאת"ל) [ואת"ל] דאין אויר כלי מקדש עד שיגיע לשולי הכלי והוי כמו אויר שאין סופו לנוח א"כ לא חזר ונראה דלא הוי הנחה כתקנה דאפי' דבקו בדופני דמנא מבעיא לן במנחות (י"א ע"א) דדילמא הנחה כתיקנה בעי וליכא. וי"ל דמשכחת לה באוכל חלב והמיר והביא קרבן ועשה תשובה דהוי דחוי מעקרו ולא הוי דחוי בדמי' דתחלתו הקדש הוא למזבח שהרי הוא חייב חטאת אלא שאין יכול להקדיש עד שיעשה תשובה כדאמ' ר' יוחנן בפ' נגמר הדין בסנהדרין (מ"ז ע"א) אכל חלב והפריש קרבן והמיר הואיל ונדחה ידחה ולא דווקא נקט והפריש קרבן תחלה דה"ה המיר ואח"כ הפריש קרבן אלא משום אידך מילתא דר' יוחנן דמייתי התם נקט הכי אכל חלב והפריש קרבן והמיר דהתם לא מצי למנקט [נשתטה] והפריש דשוטה לאו בר הפרשה הוא. וא"ת ודיחוי מעקרו מ"ט הוי דיחוי נילף ממחוסר זמן דלא הוי דחוי דהא בפר' שני שעירי יום הכפורים (יומא ס"ד ע"א) שמת אחד מהם דתנן התם השני ירעה עד שיסתאב גבי פלוגתא דרב ור' יוחנן דפליגי אי שני שבזוג שני אי שני שבזוג ראשון דהוו ילפי' ממחוסר זמן אי לאו משום דלא אתחזאי כלל והא נראה ונדחה הוא וי"ל דקסבר ר' יוחנן כיון (דמיעד) [דמיעט] רחמנא גבי מום עובר כי משחתם בהם וגומ' (ויקרא כ"ד) הני הוא דכי עבר (זמן מזמן נראה) [מומן ירצו] הא כל דחויין הואיל ונדחה ידחה משמע ליה מיעוטא אפי' בנולד בו מום עובר ואח"כ הקדיש דהוי דחוי מעקרו וא"ת מאי קמל"ן ר' יוחנן הא הני תלת דייקי להו ממתני' דהמפריש נקבה לפסחו בפ' מי שהיה טמא (פסחים צ"ז ע"ב). וי"ל דאצטריך לאשמועי' דב"ח נדחה דפלוגתא דר' שמעון ורבנן היא בפ' בתרא דכריתות (כ"ח ע"א).
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי. פ' קדשי קדשים (זבחים נ"ט ע"א) פרי' לרב דפליג התם אר' יוחנן וסבר דבעלי חיים אינן נדחים מהא דתניא שם כל הזבחים שהיו שם עד שלא נבנה מזבח ואח"כ נבנה המזבח כלם אסורים וקאמר נבנה, דחוייין מעיקרא הן אלא אימא עד שלא נפגם המזבח וקשה לרב, משמע דר' יוחנן מודה דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי דאם לא כן אמאי היה צריך לתרץ עד שלא נפגם כיון דמעקרא לא היה קשה אלא לרב והשתא נמי קשה לו, היה לו להקשות בפשיט' ועוד מאי קאמר ולא תרוצי קא מתרצת אימא שנשחטו, הלוא לר' יוחנן אין צריך לתרץ כלום אלא אליבא דרב, אלא משמע דלכ"ע דיחוי מעקרא לא היו דיחוי ובעי לתרוצי גם לר' יוחנן [והכא סבר דיחוי מעיקרא הוי דיחוי] ונראה דיש חילוק בין דיחוי מעקרא דהתם לשאר דחויים, דהתם דיחוי מעקרא הוא מחמת שאין מזבח וכה"ג לא הוי דחוי לכ"ע. גליון. ועוד מאי פריך דיחוי מעקרו הוא תקשי מתני' (פסחים צ"ז ע"ב) דמפריש נקבה לפסחו דדייקי' מינה דדחוי מעקרו הוי דיחוי. גי'.
גי'. וכשהדם רבה, אין בו מדין... וחוזר דם הראשון ונראה, גי'. גי'. דכשנפל הדם על המים וחזר הדם ומגיע לשולי הכלי אין חוזר ונראה ודיחוי הוא לעולם דבעינן... [קבלה] מצואר בהמה כדתנן פ"ב דזבחים (כ"ה ע"א) נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול ואפילו דבקו, גיליון.
<h2>דף כט:</h2>
[קידושין כ"ט ע"א] מ"ט לא יהא כח הדיוט. וא"ת תיפוק לי' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דאפילו שומא בטעות אמרינן הכי כדאמ' בפ' יש נוחלים (ב"ב קל"ג ע"ב) גבי בנו של יוסף בן יועזר לא תשיימי' את וי"ל דהתם כששם פחות משוייו ומתכוין לותר להקדש אבל הכא לא נתכון לותר כשמשכן במאתים, שכך היה שוה. והא דאמרינן בפ' הזהב (ב"מ נ"ז ע"ב) קבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש מספק מארבע אע"ג דלא נתכון לותר מיירי שקיבל מעות של הקדש אי נמי לפי שקיבל עליו אע"ג שיודע שהשער רגיל להשתנות.
